ניהונבאשי עם רועי ורוני

יום שני 20.10.2025. 
אתמול קבענו לבלות את היום עם רועי ורוני.  התחלנו את היום ברחוב קאפאבשי (Kappabashi) זהו רחוב עם ציוד למטבח על כל גווניו מציוד למסעדות דרך ציוד לטבחים מקצועים וחובבים. הרחוב עמוס  בכל מיני הפתעות.

בוחרים סכין

זה היה זמן טוב לצהריים ובדרך מרחוב קאפאבאשי למקדש סנסו-ג'י הסמוך חיפשנו מקום לאכול ואכלנו במקום נחמד שבו מכינים את המנה על פלאטה מולך. הזמנו Okonomiyaki & Monjayaki ההבדל בינהם הוא שהמונג'ה הוא יותר נוזלי ויש בו יותר רוטב. 

צופים בהכנות

משם המשכנו לכיוון מקדש סנסו-ג'י. לנו זו פעם שניה אחרי הביקור עם המדריכה לאה ביום הראשון בטוקיו. היתה הזדמנות קצת להעביר את הידע לרועי ורוני. גם את התצפית על המקדש ממרכז המידע עשינו שוב.  

המשכנו ברכבת התחתית לשכונת ניהונבאשי (Nihonbashi).  

נסענו לכיוון הפסטיבל שם וליתר בטחון התחלנו את הביקור בשכונה במקום נחמד  coffee & pie לעשות בו הפסקת קפה לפני שנמשיך ל"פסטיבל הצנון הכבוש". 

קפה בבית צר ממש

במהלך התכנון לנסיעה איתי גילה כי ב 19-20.10 בכל שנה יש פסטיבל 'הצנון הכבוש' במקדש בשכונת ניהונבאשי. כידוע רועי מאוד מחבב צנוניות כבושות.
בלית ברירה הלכנו לראות את הפסטיבל. בדיעבד זו היתה חויה מעולה.

למעשה זה יריד ענק וצפוף של דוכנים שרובם המוחלט מיני מזון.
יריד החמוצים של ניהונבאשי כולל דוכנים המוכרים בטארה-זוקה (Bettara-zuke) - סוג של חמוצי צנון יפני מתוק (Daikon), למעשה שורש ארוך ולבן. דוכני המזון ממוקמים סביב מקדש טַקָארָדָה אֵבּיסוּ (Takarada Ebisu Shrine). מקורו של הפסטיבל הוא בתקופת אדו. ה־20 באוקטובר היה יום חג בשם אֵבּיסוּ-קוֹ (Ebisu-ko) יום שבו סוחרים ובני משפחותיהם חגגו את האל העממי אֵבּיסוּ (Ebisu), אל המזל והעושר. ביום שלפני כן, ב־19 באוקטובר, התאספו סוחרים מול מקדש טַקָארָדָה אֵבּיסוּ כדי למכור דגים, ירקות ומקדשי בית קטנים, וכך נולד השוק עד היום.

הסתובבנו בין הדוכנים טעמנו המון אוכלים שונים ומשונים וגם צנון כבוש מדוכנים שונים (לא ממש מבדילים בטעם בינהם). היו גם ריקודים שונים שלנו הרגישו כמו ריקודי עם שונים שנרקדו במעגל עם תנועות ידיים ורגליים.

לסיום הטיול רציתי לטעום פנקייק יפני. לקחנו תחתית לאזור גינזה, אבל הגענו ל Happy Pancake  בגינזה 10 דק' אחרי הזמנה אחרונה ולא הצלחנו. עשינו סיבוב קטן באזור, ובסןף ישבנו לארוחת ערב קלה בנעה קפה.
סיימנו את היום, נפרדנו מרועי ורוני ויצאנו לדרכנו למלון. מחר טסים הביתה.

 

פוקאגאווה שכונה במזרח

יום ראשון 19.10.2025. 
נסענו ברכבת לשכונת פוקאגאווה (Fukagawa). התחלנו בקפה ליד המקדש. קפה חמוד ושיקי של צעירים. מזל שאירחו אותנו....

משם הלכנו למקדש פוקאגאווה פודודו (Fukagawa Fudō-dō)   . זה סניף של מקדש נריטאסאן שינשוג’י (Daihonzan Naritasan Shinshoji) שבעיר נריטה, מחוז צ’יבה. האולם הראשון של פוקאגאווה פודו-דו נבנה בשנת 1881. כמקובל ביפן האולם נהרס בשריפה פעמיים: פעם כתוצאה מרעידת האדמה הגדולה "קאנטו" בשנת 1923 ופעם נוספת במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, נזירים בודהיסטים נאורים עזרו לאל הראשי להימלט באורח פלא מנזקי השריפות, והוא שורד עד היום. 

כניסה לחלק הישן

המקדש תיפקד במשך 60 שנה, אך הזדקנותו ובלייתו של המקדש, כמו גם שטחו המוגבל, הפכו לדאגה מרכזית. בשנת 2012 נבנה אולם ראשי חדש שיכול להכיל עד 500 איש. באופן נדיר המבנה אינו מסורתי אלא עכשווי. גם הפנים מעוצב אחרת. החללים הפנימיים מחובר ומעניין לראות אותם זה בצד זה. יש גם "חדרי פולחן" ומתן ברכות בעיצובים מיוחדים שלא ראינו.

לצערנו אסור היה לצלם בפנים בכלל. אולי נחפש תמונות גנובות באינטרנט ונשלים.

באולם הראשי הישן נמצא פסל האל "אונגאי פודו-סון" עשוי עץ הגדול ביותר ביפן. גובהו 4-5 מטר. בכלל זו פעם ראשונה שראינו פסל אל ראשי במקדש שרואים בבירור שעשוי מעץ לא צבוע. לא יודעים ממה עשויים כל האחרים שראינו לאורך הטיול....

מימין- קצה המקדש הישן. משמאל- המבנה החדש.

כשיצאנו מהמקדש לשכונה גילינו שיש היום תחרות פטאנק במגרש הסמוך.

משם התכוונו ללכת לפארק בהליכה לאורך הנהר ולגנים מיוחדים. אבל התחיל לרדת עלינו גשם ובשלב כלשהו זה נראה קצת פחות מתאים. חיפשנו מונית ונסענו למוזיאון.

עוד לפני כן עברנו באתר של מבני-מקדש קטנים, גן קטן ושורה של שערי-טורי. מקום חביב, והמיוחד היה משפחות לבושות יפה עם פעוטות (גיל 3-4) בקימונו זעיר ומושקע. כולן מצטלמות. משאלות הבנו שזה לכבוד ימי הולדת אחת לשנתיים בגיל זה, ובעיקר בחודשים אלה.

ואתר היסטורי: גשר הפלדה הראשון שתוכנן ויוצר ביפן, לקראת סוף המאה ה-19. לא במקומו המקורי, אבל שמור ובשימוש להולכי רגל. 

וגשר פלדה חדש יותר. באיזור יש כמה תעלות מים רחבות (מן הסתם נהרות שיושרו).

חלק מהדרך הלכנו לאורך שביל בצידי התעלות. חביב.

במונית נסענו למוזיאון סומידה הוקסאי (The Sumida Hokusai). זהו מוזיאון אמנות הממוקם במחוז סומידה ומוקדש לאמן האוקיו-אה (סוג של ציור) המפורסם קצושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai) , שגם חי בעיקר באיזור זה. הוא ידוע באמנות היפנית במיוחד בזכות יצירותיו האיקוניות כגון "שלושים וששה מבטים על הר פוג’י". במוזיאון היתה תערוכה מיוחדת שעוסקת בתחום בִּיגִ’ינְגַה (Bijinga) – ציורים של נשים יפות, וכן ציורי ים ידועים. התערוכה מתמקדת בתחום הביג’ינגה, ובהתפתחות סגנונו הייחודי בז’אנר זה לאורך השנים.

בחוץ. פתוח למדרכה. יש חריצים ומבטים שהרחוב חודר לקוביית במבנה.

כמובן אסור לצלם במוזיאון. 

יצאנו ואימצנו מסעדת ראמן מקומית שעברנו על ידה ונראתה מלאה מספיק באנשים כדי שתסתמן כטובה. אכלנו בה משהו חם לצהריים.

בסיום הארוחה הלכנו לכיוון גני קיוסומי Kiyosumi.
בימי תקופת אדו, עמד במקום זה בית המגורים הכפרי של האדון הפיאודלי קוזה יאמָאטו־נו־קָאמִי (Kuze Yamato-no-kami). מאוחר יותר נרכש המקום על ידי איוואסאקי יאטארו (Iwasaki Yataro) בתקופת מייג’י, שבחר בשטח זה כדי להקים גן לטובת עובדיו(לימים קונצרן מיצובישי)  ולמען אירוח אורחים חשובים. הגן משלב יסודות מהסגנון הקלאסי. מאוד שלו ויפה.
במהלך רעידת האדמה הגדולה של קנטו בשנת 1923, ניזוק הגן, אך שימש כשטח פינוי והצלה לתושבים. אחר שוקם ונתרם לעיר.

חזרנו למלון לחכות לרועי ורוני. אכלנו איתם ארוחת ערב.

חזרנו למלון רועי ורוני לקחו את המזוודות ונסעו למלון שלהם.  מחר קפבושי. לילה טוב.

משכונת יאנקה לאואנו

יום שבת 18.10.2025. 
הבוקר ויוי והלל שקצת נמאס להם מהעיר, או כמו שהם הגדירו לטייל ולראות עוד שכונות, נסעו לטייל באי אנושימה (Enoshima).
אנחנו במשימת לחקור את טוקיו לפרטים, נסענו לתחנת ניפורי (Nippori) להסתתובב בשכונה יאנקה (Yanaka). יצאנו מהתחנה, ומצאנו קפה יפה שנקרא רנואר Coffee Room Renoir. מתוך השם כבר אפשר להבין שהוא מרשה לעצמו לקחת מחיר כפול על הקפה. לזכותו יאמר שהקפה טעים, ומוגש בכוס מאג, ורק זה לכשעצמו שימח אותי ממש.

ברקע התנגנה מוזיקה קלאסית שמתאימה לעיצוב

המשכנו בדרכנו למוזיאון הפיסול של אסקורה (Asakura Museum of Sculpture). המוזיאון היה בעבר הסטודיו ובית המגורים של הפסל פומיו אסאקורה. אסאקורה סיים את לימודיו בבית הספר לאמנויות של טוקיו בשנת 1907, והקים את ביתו וסטודיוֹ כאן, ביאנאקה. בתחילה המקום היה קטן, אך עם השנים הורחב ושונה מבחינה מבנית מספר פעמים. אסאקורה עצמו היה אחראי על תכנון המבנה.
בכניסה למבנה חייבים להוריד נעליים ולגרוב גרביים. איתי שבא עם סנדלים קיבל גרביים יפניים מהמקום, והאשה שנתנה לו אותם דיברה אליו כמו אל ילד מפגר. גם ככה הורדת הנעליים מעצבנת אותי בכללי, אבל יחד עם צורת הדיבור והטון המתנשא משהו, עיצבן אותי ממש, והסבלנות שלי למוזיאון הזה לא היתה משהו... 

פסל יחיד שהיה אפשר לצלם נדמה לי נקרא אליסה. פסל של הבת קיוקו

המבנה שימש כבית ספר פרטי וכסטודיו. לאחר פטירתו פתחה משפחתו את המבנה לציבור בהתאם לבקשתו.

הכניסה והחלק של הסטודיו הם מבנה בטון נוקשה, וכל החלק הפרטי הגדול בנוי יפני-מסורתי לגמרי. הבינוי בצורת "ח" גדולה עם גן באמצע שעיקרו  שילובים שונים של סלעים ומים.

התערוכה שהיתה עכשיו היא של פסלים של הבת שלו קיוקו, לציון 100 שנים להולדתה (נפטרה לפני כ-10 שנים). גם היא פסלת, אולי אפילו יותר מוצלחת. הפסלים היו בעיקר של נשים מערביות. אחד הפסלים שם נקרא 'Aya'.

מבט מהגג, עליו יש גינה

חצר הבית

משם יצאנו לשכונה והתחלנו להסתובב בה. לאורך הרחוב היו חנויות של קניות שונות, שוק תיירותי למדי אך חביב. המון תיירים ברחובות.

בחנות הזו ניתן לקנות מנורות בנוסף ישנה אפשרות לעצב לבד את המנורה עם חתיכות זכוכית מוכנות. 

שווקים של דברים שונים

רחובות צרים

המשכנו להסתובב בשכונה במטרה להגיע אל בית הקברות הנמצא שם. בדרך עוברים גלריות ומקדשים קטנים ונחמדים. ניכר שזה פחות בדגש תיירות. להלן מבנה ציבורי מיוחד (איתי התלהב) שחלקו תחנת מכבי אש וחלקו משהו מנהלי אחר אולי בי"ס או מתנ"ס מקומי.

מבנה בטון עירוני

ניתן לראות את צמחיה בגג יורדת לאורך המבנה

באחת הסמטאות מצאנו פינקסון עם בקשה 'תספר לי על עצמך'. אז סיפרנו שאנחנו זוג מישראל שמטייל ביפן ואיחלנו כל טוב.

הפנקס שבקיר

ברחוב ניתו לראות מוטיבים אדריכלים מעניינים למשל צד ימין כנראה מקדש עם חומה ותיקה יותר, ובצד שמאל בינוי חדש עם חומה דומה אך עם טוויסט.

דוגמה להסבר. כותבים.

הגענו לראות את בית הקברות הגדול, אבל עשינו את זה בקטנה.

נראה כמו מקומות לקבורת אפר

משם המשכנו דרך שכונת אואנו (Ueno) והפארק הגדול בשם זה לכיוון מוזיאון שיטאמאצ'י (Shitramachi). הפארק מאוד גדול ויש בו אטרקציות שונות כולל גן חיות שלא נכנסנו אליו, מקדשים שונים, פאגודה חמש קומות שלא מצאנו, ובריכה גדולה שחלק לא מבוטל ממנה מלא בצמחי לוטוסים שלצערנו לא פורחים עכשיו אלא רק הפירות.

דוכנים שהיו בפארק קצת נחלת בנימין

מבט מלמעלה על הבריכה (בירוק-צהוב בשל כיסוי צמחי הלוטוס)

מוזיאון שיטאמאצ'י קטן למדי היה חמוד. הוא משחזר את הבנייה שנעשתה באזור דוגמאות של בתים והרחוב, עם ההסטוריה המקומית בדגש על חיי האנשים.

אתמול עברנו ליד מתחם גדול עם מבני זכרון לאירוע "קאנטו" של שנת 1923. היום במוזיאון הבנו שמדובר ברעידת אדמה שיחד עם השריפות שפרצו אחריה הרסה חצי מהעיר בזמנו. עד ששוקמה במהירות תוך כמה שנים החלה ההסתבכות של יפן במלחמות באסיה לאורך רוב שנות השלושים (ובהמשך במלחמת העולם השניה), תקופת מחסור וקשיים. גם כאן לא ליקקו דבש באמצע המאה העשרים.

סיימנו את המוזיאון ובחיפוש קפה של אחה"צ הגענו בלי לשים לב לשוק אמיוקוצ'י (Ameyokocho) בו סיירנו עם לאה ביום הראשון בטוקיו. מצאנו עוד קצת סוגי אוכל ותבלינים שנביא הביתה לבדוק. 
חזרנו למלון ויצאנו עם הויטלרים לארוחת ערב משותפת אחרונה, מחר הם טסים הביתה. גם אנחנו מריחים כבר את הסוף.