טיול בהאקונה עם אקי הירו

יום רביעי 15.10.2.
נסענו מהמלון בהאקונה ל- Hakone checkpoint  להחנות את האוטו שם כי זה המקום בו הטיול אמור להסתיים לפי הסיכום עם המדריך. לקחנו אובר לנקודת המפגש עם המדריך, שם פגשנו את אקי-הירו או בקיצור אקי.
הלכנו איתו קטעים משביל טוקאידו (Tokaido)

אקי הקפיד לצלם אותנו בכל מקום

במהלך תקופת אדו התקיימו כבישי אבן מרוצפים, כחלק מהנתיבים הראשיים כגון טוקאידו (Tokaido) ונקאסנדו (Nakasendo), שהשוגונות של טוקוגאווה שיפרה לצורכי מסחר ונסיעה, וכמובן להקל על השליטה בממלכה הגדולה שאיחדו.
רוב הדרך היתה לאורך החוף, אך באיזור האקונה חצתה את ההרים. הריצוף נעשה במקטעים תלולים וקשים במיוחד, כמו באזור האקונה (Hakone) שעל כביש הטוקאידו ובחלקים מהנקאסנדו, כדי להקל על מעברם של דַיימיו (אדונים פיאודליים) ויתר הנוסעים.
חלקים מהכבישים המרוצפים ההיסטוריים המקוריים הללו עדיין נראים כיום, וחלקים קטנים נוספים שוחזרו למראם המקורי.

שביל האבנים המרוצפות

מעברי מים (לא מקוריים...)

איסוף מים, חלק ממפעל הידרו-אלקטרי מקומי

המשכנו ללכת עד אשר הגענו לכפר קטן Hatajuku ובו חנות שמייצרת עבודות עץ, על בסיס הדבקות סוגים/גוונים שונים של עצים ועיבודם למגוון רחב של מוצרים. זו מלאכה מסורתית במקום, ועסק זה קיים מעל 200 שנה.

הרשו לנו לצלם גם את אזור הנגריה שעובדת היום עם כלים חשמליים, אבל עדיין קשה לקרוא לזה ייצור מתועש.

החנות נמצאת בכפר קטן צמוד לתחנת האוטובוס שממתינים לו. (מאוד נוח)

משם לקחנו אוטובוס כדי לדלג על הטיפוס התלול מאוד בשלב זה של הדרך. ירדנו בתחנה ישר לבית תה בו קנינו משקה בשם אמזאקה משקה אורז מותסס בקוג׳י, כמו הכלאה בין סאקה ודייסת אורז, שהדימוי הכי קרוב לו הוא סחלב חם. מעולה. בנוסף טעמנו מעין בצק מאורז דביק מתובל בגרסה מלוחה או מתקתקה. בתקופת האדו הדרך היתה מאוד מעייפת וגם הם עצרו בבית התה לנוח וקבל קצת אנרגיה. בית תה זה מתפאר בקיומו מתחילת תקופת אדו, כלומר כ-400 שנה. בעבר היו רבים נוספים. כל אורך הדרך בין קיוטו לאדו/טוקיו ארכה כשבועיים, בקצב הליכה.

משקה אמזקה עשיר בסיבים וחלבון טוב להולכים.

האש מטרתה גם חורף גם קיץ לייבש את הלחות הגבוהה בבית התה, שמזיקה לעץ ממנו בנוי הבית.

תמונה בפנים עם האש סביב

עוד היה ליד בית התה מוזיאון מקומי שמציג דברים מהתקופה. כמו כן מציג סצינה מקומית. לפי המתואר במוזיאון מכתב שכתב Ōtaka Gengo שהיה סאמוראי ל-Umagata Kunizō שהיה רוכל סוסים.
בשנת 1701, כאשר אסאנו נאגנורי תקף את קירה יושינקה בטירת אדו, הוא נענש במוות (האראקירי).
הסמוראי Ōtaka Gengo היה אחד מאנשיו הנאמנים של Ōishi Kuranosuke ולקח חלק בתכנון הנקמה נגד קירה. 
בזמן המסע החשאי לקיוטו, פגש גנגו את Umagata Kunizō, רוכל סוסים, וזה ביקש ממנו שיעזור לו ויתן לו עבודה.
כשסרב אומגטה השתולל וכדי שלא לעורר חשד, גנגו התחזה למשורר, וכתב מכתב זה ל-Kunizō כתרגיל הסוואה והתנצל. מכתב זה נשמר והועבר במשך דורות כסמל לנאמנותם של הלוחמים, ומוכר כיום כאחד הסיפורים הידועים של 47 הרונין.

הסמוראי מעביר את המכתב לרוכל הסוסים

משם המשכנו ללכת במעלה הדרך לכיוון האקונה.

סיימנו את הטיול בנקודת הביקורת,  שגם כאן כמו כל נקודה דומה שימשה כמקום בו השלטון בדק שיש "רשיון מסע" ולקח את מיסיו על מנת שתוכל לעבור . כמובן מי שניסה לעקוף בדרכים אחרות נענש והומת.

תמונת בנים עם אקי בדרך לנקודת הביקורת

אכלנו פה צהריים ארוחת של איטריות סובה שקונים פתק במכונה ומכינים. היינו בפארק קיבלנו מאקי קפה ותה מתרמוס שסחב. 

משם המשכנו בנסיעה באוטו לפארק הבנוי על חורבות מצודה שהיתה (אולי קצת עוצב). אין מבנים אלא רק החפירות שהיו בנסיון למנוע מהסוסים לעבור. המצודה נבנתה כחלק ממאבקי שליטה של שליטים איזוריים מעט לפני תקופת אדו.
 

בתכנון היה עוד להגיע לפארק הוולקני ולראות אותו. המבט כלפי ההרים למעלה מלאי הערפל הכריע ובחרנו לחזור ישר לתחנת הרכבת באודרווה ולהזדכות על המכונית. דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט. אחרי ניסיון כושל להקדים את הנסיעה, איתי ואני הלכנו לעוד סיבוב קטן לראות את הטירה של אודרווה בלילה. הטירה אמנם סגורה אך הגן שלה מואר והמרחק מתחנת הרכבת היא 10 דק' הליכה.

בטירה היה איזו תערוכה של עששיות מוארות שכנראה ילדים ציירו עליהן. לא יודעים בדיוק מה הסיפור אבל זה בהחלט הוסיף אור ויופי לתצוגה הכללית. 

עשישיות מאותרות בציורי ילדים

עלינו על הרכבת לטוקיו בזמן שנקבע. ונסענו לעיר הגדולה היעד האחרון בטיול.

טוקיו קיבלה אותנו בהמון אדם, אורות וצבעים כמו שרק העיר יודעת. ניגוד מהמם לטבע בו הסתובבנו אך שעתיים קודם. סיבוב קצר וסוף יום.